<h1>ספר התרומות שער מ"ג חלק ד'</h1>
<h2>דף סט.</h2>
ויש לברר בת לוה שירשה אביה שעמדה ונשאת ולוה אביה מלוה בשטר אך אין כתוב בו דאקנה מהו שיטרוף ממנה ומבעלה מה שקנה אביה אחר הלואתו. והא לא איסתפקא לן אלא למאן דפסיק דלוה והוריש משתעבד. ע"ז גרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"א] ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי, ואסיקנא דלוקח הוי ומלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות. הלכך בת זו לא מיבעיא למ"ד דקנה והוריש שלא משתעבד דלא טריף מנייהו מלוה מידי, אלא אפילו למ"ד לוה וקנה והוריש משתעבד הכא ליכא דפליג דהוה ליה כלוה וקנה ומכר דלא משתעבד לגבי לקוחות בלא דאקנה, דלגבי בעל ה"ל כמלוה ע"פ דלא גבי מלקוחות. ואע"פ שהבת שהיא יורשת היא המוכרת כשנשאת לבעלה אפילו הכי לא מצי טריף לוקח מן הבעל. וכדאיתא בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ט ע"א] דקתני האחין ששעבדו מהו, ואסיקנא מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, אלמא דלגבי פרנסה דאיתנהו לבנות כשאר בעלי חוב בשטר טריף, לגבי מזונות דשויה כמלוה ע"פ וכדתנן [גיטין רפ"ה] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים הכי נמי כיון דלגבי יורשים כמלוה ע"פ הוא לא טריף מלקוחות, ואפילו מלקוחות דידהו, דכי היכי דאב שלוה ומשתעבד כל מאי דקנה כל היכא דאיתיה גביה וכי קא זבין להו לא טריף מלוקח דידיה, יורשים נמי אפילו למ"ד דלוה וקנה והוריש משתעבד בלא דאקנה מ"מ לא טריף מלקוחות דידהו, והאי בת נמי כיון דנשאת ושויה לבעלה כלוקח לא טריף מידי. והיכא דיהיב מתנה לחבריה ממה שקנה וממה שיקנה הרי הוא פשוט שלא זכה במה שיקנה, שאין אדם מקנה מה שאינו ברשותו. וכדאיתא בתוספתא [כתובות פ"ח ה"ו] הכותב נכסיו לבנו וחזר וקנה נכסים אחר מכן אף שכתב לו שאקנה כל שלא היה לו בעת המתנה הראשונה הרי הוא של יורשין. אך יש לברר אם קבל אחריות להעמיד מתנת מה שיקנה בידו אם מהני ליה. ומסתברא דלא מהני, דכיון שלא חלה המתנה גם כן לא יחול שעבוד האחריות ממנה, דאיתא כההיא דקדושין [ח' ע"ב] דאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן. וכן מצוי בתשובת הרב אלפסי ז"ל. אבל אם נתן או מכר לו קרקע שלא באחריות ובאותו אחריות שעבד לו נכסים שקנה ומה שאקנה לסלק מעליו כל עורר שיבא על השדה שנתן לו, בזה השוו המורים דלכל שעבוד מהני מה שאקנה ומוציאין מיד הלקוחות. וזה מה שכתב לי בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל [תשובה סימן ל"ח] הנותן או המוכר מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה בידו ואם לאו גובה מהם מדין אחריות, והוא שכתב דאקנה באחריות, וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן, שיכול אדם לחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר [כתובות ק"א ע"ב], וזהו אחריות כל המתנות, וכל שכן בקנין ודאקנה בכל דין חיוב ממון משתעבד הוא. מ"מ יש לדון אם מכר אותן לאחר שלא יגבה מהן לפי שאינן קצובין. ומיהו אם קנו מידו לא בעינן קצבה, דהכי אסיקנא בפרק הניזקין [נ"א ע"א]. אבל מיניה גובה הוא בכל ענין, אלא שיש לחוש בדבר לדעת האומר [רמב"ם מכירה פי"א הט"ז] שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ויפטר לדעתם, שהרי אינו ידוע מה שיקנה והלכך לא גמר ומשעבד נפשיה בחוב דלא ידע בכמה, אבל אנו אין דעתינו שוה עמהם, ע"כ. והיכא דהוו שני מלוין שהוציאו שטריהן על נכסי הלוה ואין כתוב בהן דאקנה וטען האחד כי קנה ולוה ממנו היה והשני אומר לא כי אלא לוה ולוה משנינו וחזר וקנה היה, ושניהם באין לירד בנכסי הלוה, אם יתברר כדברי הראשון שקנה ולוה אין ספק שזכה הוא והפסיד השני, שהרי הוא מוקדם ממנו ונכנסו תחת שעבודו הואיל והיו קנויים לו בעת הלואתו, ואם לא יוכל לברר טענתו, המחצה שמודה לו יקבל המלוה הראשון. ואידך פלגא, איכא מ"ד דה"ל כזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דאוקי לה ר"ש [ב"ב ל"ד ע"ב] שאף בקרקעות נדון כרב נחמן דכל דאלים גבר. ומסתברא שמעמידין הנכסים ביד הראשון שנאמר שלו ושל אבותיו היו מעולם של הלוה הזה, אא"כ ידוע שקנאם דהתם חולקין. וכן הסכים בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל.
<h2>דף פו.</h2>
ואחרי אשר פסקנו כי מלוה בשטר גובה ממשועבדים ומלוה ע"פ מבני חורין, ופסקנו כי המטלטלין פעמים יש להם טרפא ופעמים אין להם טרפא, ופסקנו כמו כן כי הנכסים שעתיד הלוה לקנותם יוכל לשעבדם או באגב או בלא אגב, יש לדעת לכמה ענינים נחלקין אלה, והם שמנה ענינין. הענין הראשון, לוה שלוה וכשבא המלוה לגבות את חובו מצא מטלטלין או קרקעות ביד הלוה הרי זה גובה מן הכל את חובו, בין מן הקרקעות בין מן המטלטלין, בין שהקנה לו ושעבדם באגב קרקע בין בלא אגב, בין שלוה והיו הקרקעות או המטלטלין ביד הלוה בעת שלוה בין שקנאם אחר מכן, ואע"פ שלא כתב לו בשטרו דאקנה, כדגרסינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] דאין צריך דאקנה כל זמן שהן ביד המלוה, וכדקא מתמה תלמודא ואמר מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ותו דמיניה שעבודא דאוריתא אף על המטלטלין, וכמו שפר"ש בפרק איזהו נשך [ס"ז ע"ב] דשעבודא דאוריתא מדין ערב, שהמלוה נשתעבדו לו נכסיו של לוה דבר תורה, ואף המטלטלין, שהרי תורה אמרה יבא שליח ב"ד ויטול את משכונו. ואם תובע את יורשיו אע"פ שדבר תורה אין פורעין אא"כ ירשו קרקעות שנשתעבדו למלוה מדין ערב דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה, אפילו [ול]הכי אין גובה כלום ממטלטלין שהניח להן אביהן, דמטלטלי לית בהו דין ערב, דלאו עלייהו סמך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן. וכן פר"ש באיזהו נשך [ס"ז ע"ב]. מיהו בתקנתא דבתראי גבי ממטלטלי שהניח להן אביהן הלכך במקום אב קיימי, ואין צריך להן אגב ואקנה וגובה מכולן כל זמן שהן בידן אע"פ שאביהם קנאם אחר שלוה. ואיכא דפליג ביורש וכדלעיל. וכתב ה"ר משה ז"ל [מלוה פי"א הי"א] שצריך שיכתוב בשטר החוב שיש לו לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין בין בחייו בין אחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנה, וכן נהגו במערב, וסייג גדול עשו בדבר זה שמא לא ידע הלוה בתקנה זו ונמצא ממון יתומים יוצא שלא כדין, שאין כח בתקנת אחרונים לחייב בה את היתומים.
הענין השני, לוה שלוה מראובן וידוע שהיו לו בעת ההלואה קרקעות או מטלטלין וכתב לו שיקנה מטלטליו אגב קרקעותיו, ואחר כך לוה מלוי ושעבד לו מטלטליו אגב מקרקעי, וקדם לוי שהוא אחרון ותפס אותן מטלטלין או קרקעות. בזה כך הדין, לא מבעיא בקרקע דמה שגבה לא גבה אלא אף המטלטלין בא ראובן וטורפן ומוציאן מיד לוי שהוא המאוחר ממנו, שחזרו המטלטלין כדין קרקע, כיון שהקנם ושעבדם לו בדין אגב, דקלא אית להו כיון שהקנם אגב קרקע, דכשם שיוצא קול לקרקע כך יוצא קול למטלטלין הנקנין עמו, הלכך כשם שאנו דנין בקרקע ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הכי נמי דינינן בהני מטלטלין דאקני ליה באגב, אחרי שהיו ידועים ללוה שהיו בידו בשעה שלוה הלואתו מראובן. וכדגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ד ע"ב] גבי פרה וטלית וליחוש דילמא מטלטלין אגב מקרקעי אקני ליה. ועל דרך זה פסק הרב אבן מגש והרב ר' משה ז"ל [מלוה פי"ח ה"ב] דקני להו ראשון ומפיק להו אפילו מן הלוקח, וה"ה אם גבאן ב"ח מאוחר דמפקינן מיניה ויהבינן להו לב"ח ראשון.
הענין השלישי לוה שלוה מראובן וכתב לו שעבוד חובו על קרקעותיו או מטלטלין באגב וכתב לו שמה שיקנה אחר מכן בין קרקעות בין מטלטלין יהיה משועבד לו באותו אגב, ואחר שלוה מראובן קנה מטלטלין או קרקעות וחזר ולוה מלוי וכתב לו אגב ואקני וקדם לוי ותפס בקרקעות או המטלטלין שקנה קודם שלוה ממנו, הרי הראשון בא ומוציאן ממנו אחר שידוע לנו שקודם שלוה מלוי קנאם לנכסים הללו. כדגרסינן [ב"ב מ"ד ע"ב] וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה דמשתעבד לקמא. ומשני כגון שלקחן ומכרן לאלתר. ומקשינן וליחוש דילמא דאקנה א"ל. אלמא היכא דכתב ליה דאקנה ואגב דטריף אפילו המטלטלין, ואפילו ממטלטלי ומקרקעי דקנה בתר הכי טריף. והוא דכתיב ביה דלא כאסמכתא ולא כטופסי דשטרי. וכן פסקו הרב ר' יוסף והרב ר' משה תלמידו ז"ל [מלוה פי"ח ה"ב] שתנאי שבממון תנאו קיים.
ענין הרביעי לוה מראובן ואח"כ לוה מלוי והוברר הדבר שאחר שלוה משניהם קנה קרקע או מטלטלין ונמצא שנשתעבדו לשני כמו לראשון. בזה כך דינם, אם כתב לראשון אגב ואקנה ולא כתב לשני כלום הראשון גובה, שהרי לו נשתעבדו או מזמן ראשון או מזמן קניה, לשני לא נשתעבדו כלל, דכל מאן דלא כתיב ליה אגב ואקנה לא טריף כלל אפילו למלוה מאוחר לקנייה. וכ"ש דלא מפיק משיעבודא דראשון. אבל כתב לשניהם אגב ואקני יחלוקו שאין אגב מועיל להיותו מוקדם למה שקנה אחר שלוה משניהם, דכי הדדי חל שעבודא דתרויהו. כדגרסינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] את"ל דאקנה משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה לקמא משתעבד או לבתרא, ואסיקנא והילכתא יחלוקו. ואם קדם אחד מהם ותפס, לא מיבעיא במטלטלין דמה שתפס תפס, אלא אפילו בקרקע פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה רפ"כ] כיון שזמן כולם שוה לגבי מה שקנה אחר הלואתו אם קדם אחד מהן וגבה מה שגבה גבה, דלא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בב"ח מאוחר שמבורר איחורו, אבל זה שלוה ולוה וחזר וקנה, וכן שני שטרות היוצאות ביום אחד, כיון שאין איחורו מבורר קנה וזכה בתפיסתו בין בקרקע בין במטלטלין, דלא איתמר בגמ' יחלוקו אלא [היכא] דאתו לקמן כי הדדי. וכן פסק ה"ר משה ז"ל. ובשער ששה וששים אנו עתידים לפרש על איזה דרך חולקין ביניהן. ודע והבן כי דין זה שפסקנו בענין לוה ולוה וחזר וקנה דיחלוקו אי אתו כהדדי ואי תפס חד מנייהו שזכה במה שתפס, ה"מ בשני לווין אבל לוה ושעבד לו נכסיו באקנה ואחר כך נשא אשה ושעבד לה נכסיו שקנה ושיקנה ואחר שלוה ונשא אשה קנה נכסים אחר מיכן או נשא ולוה ואחר כך קנה, כיון דלית בהו דינא דקדימה לחד מניהו, דהא קנה נכסים אלו אחר שניהם, או ששניהם, הכתובה ושטר ההלואה, יוצאין כאחד, הואיל ושעבודם בא כאחד ולית בההיא ארעא דשבק מיתנא או בהני מטלטלי או מעות דשבק להו אלא שיעורא דחד מיניהו, אע"ג דתקון רבנן בתראי דשקלא איתתא ממטלטלין, אפילו הכי לאיתתא לא פרעינן מנהון כלום ולב"ח יהבינן את חובו והאשה הולכת בלא כלום. כדגרסינן בכתובות פרק הכותב [פ"ו ע"א] אמר אמימר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא כדי כתובתה ואית ליה זוזי כשיעור החוב, לב"ח מסלקנא בזוזי ולאתתא בארעא, ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד לב"ח יהבינן לאתתא לא יהבינן, דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. וכתב ה"ר יצחק ז"ל בהלכות שמעינן מיהא דאמימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו, כגון מטלטלין בזמן הזה, וליכא אלא שיעורא דחד מניהו, לב"ח יהבינן לאיתתא לא יהבינן. והכין שדר רבינו האיי גאון ז"ל למר אברהם קאבאסי. ואיכא מ"ד דהא דאמימר ליתא אלא בששטר כתובה ושטר חוב שניהן יוצאין ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני, כדאמרינן [כתובות צ"ד ע"א] שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני, ואתא אמימר לאשמועינן דהיכא דחד מניהו ב"ח וחד מניהו כתובת אשה שודא דדייני בהא מילתא דלב"ח יהבינן לאתתא לא יהבינן, דיותר משהאיש וכו', אבל היכא דש"ח וכתובה כגון לוה ולוה ואחר כך קנה א"נ מטלטלין בזמן הזה דקי"ל חולקין לא אמרינן בכי האי מילתא לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן, דהא לאו שודא דדייני הוא, הלכך כתובה ושטר חוב נמי חולקין כב"ח.
והאי מימרא לא מימרא מעליא הוא, חדא דלא אמרינן בגמרא דזמנם ביום אחד אלא סתמא קתני האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב, למימרא דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן. ועוד דהאי דאמר שמואל בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני דקא גמרי מינה לאו שטרי בעל חוב נינהו אלא שטרי קרקעות נינהו, כגון מעשה דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דמפרש לקמיה [כתובות צ"ד ע"ב], אבל בשטרי הלואות והודאות לא קאמר שמואל שודא דדייני, דהא תנן [שם צ"ג ע"ב] היו כולן יוצאות שעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. וליכא למימר דשמואל פליג אמתניתין, דאם איתא דפליג אמתניתין אדמותבינן עליה מבריתא דקתני שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין ופריק הא מני ר' מאיר היא דאמר עידי חתימה כרתי, לותביה ממתניתין, אלא ודאי שמעינן דלא פליג שמואל אמתניתין אלא דשמואל לחוד ודמתניתין לחוד. ואע"ג דחזינן בירושלמי [כתובות פ"י ה"ד] דקא קשו ביה על שמואל וקאמר הכי מתניתין פליגא על שמואל מי שהיה נשוי ב' נשים ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ולא תנן שודא דדייני, אגמרא דידן סמכינן, ומדלא חזינא לגמרא [דילן] דאקשי מינה לשמואל שמעינן דלית הא פליגא עליה. ולגמרא דבני מערבא דסבר מתניתין פליגא אדשמואל מסתברא לן דהלכתא כרב ס"ל דקיימא (לן) מתני' כוותיה, וממילא הדרי תרי גמרי לחד טעמא דבהודאות והלואות חולקין. ומסתיעא נמי הדין סברא מיהא דגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר, ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד דשמואל אמר שודא ורב אמר חולקין, ושנינן התם ליכא למיקם עלה דמלתא הכא איכא למיקם עלה דמילתא, והדרינן ואקשינן ומ"ש מיהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו, ושנינן התם איכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר הכא אי דמר לאו דמר. מדקא משני הכא בדאיכא דררא דממונא למר ולא קא משני בשני שטרות היוצאין ביום אחד, אלא קא משנינן דליכא למיקם עלה דמילתא, שמעינן דשני שטרות היוצאין ביום אחד דאמר שמואל שודא דדייני ליכא דררא דממונא למר ולמר אלא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר, כעין זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, ומש"ה קא משנינן בדליכא למיקם עלה דמילתא ולא קא משנינן בדאיכא דררא דממונא. הרי איפשיטא לך דשני שטרות שיוצאין ביום אחד דדיינינן ביה שודא דדייני ליתיה בשטרי הודאות והלואות אלא קרקעות בלבד, דאי איתה בשטרי הודאות והלואות הא איכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר. ועוד אי לאו דשני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין לא הוה נמי לוה ולוה ואח"כ קנה חולקין, דהיינו טעמא דלוה ולוה ואח"כ קנה חולקין משום דשיעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא אתי, והם הכי נמי בששניהם יוצאין ביום אחד שיעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא אתו, מש"ה תנן היו כולן יוצאין בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקין בשוה, וחד יומא באתרא דלא כתבי שעות כחדא שעתא באתרא דכתבי שעות דמי, הלכך תרויהו חדא טעמא נינהו וחד דינא הוא וליכא שינויא בינייהו. וכבר איבטיל ליה ההיא סברא וליכא למסמך עלה. הלכך בין ששטר כתובה וחוב יוצאין כאחד בין ששניהם כעין לוה ולוה ואח"כ קנה בין מטלטלין בזמן הזה, הואיל ושיעבודא דידהו בהדי הדדי קא אתו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו אי ליכא אלא מאי דשקיל חדא מיניהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ע"כ כתב הרב בהלכותיו.
ואיכא מ"ד דדוקא אנן לא יהבינן לאתתא אבל אי תפסה קרקעות או מטלטלין או מעות שקנה אחר שלוה ונשא או נשא ולוה זכתה בתפיסתה ומפסיד בעל חוב. וכדפסקינן בלוה ולוה וחזר וקנה דיחלוקו כי אתו כי הדדי, וכי תפס חד מנהון זכה בתפיסתו. ואע"ג דכתיב בשטרא דלוה אגב ואקנה ותפסה איהי מה שתפסה תפסה, דלגבי מה שקנה אחר שלוה או נשא ולוה אין אגב מועיל כלום ואפילו בדאקנה, משום דכי הדדי חייל ואתי שעבודא דתרויהו. ואיכא מ"ד דלא מהניא לה תפיסתה ומפקינן מינה, דמקולי כתובה שאנו כאן, דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. והא עדיפא לן. וכל זה שפסקנו שהורע כח האשה כנגד בעל חוב לא נדון דין זה אלא בעקר כתובה ותוספת שלה, אבל במה שהביאה היא משלה דינה כשאר בעל חוב. וכן פסקו חכמי לוניל ז"ל בפסקיהם ובכללם הרב ר' אשר ז"ל. ומסתברא שכל מקום שאנו דנין בזה יחלוקו או שזכה הראשון או שנוטלן ב"ח ותפסיד האשה, בכל אלו הנוטל והזוכה בנכסים ישבע תחלה למי שמפסידן שאינו פרוע מחובו, ואף [ש]יש נאמנות בשטרו לדעת הרב אלפסי ז"ל [כתובות מ"ז ע"ב בדפי הרי"ף] שפסק דלא מהני נאמנות היכא שחב לאחרים, הלכך נשבעין תחלה ונוטלין כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים שלא יפרע אלא בשבועה, דהא הני נכסי משועבדין היו לאלה כמותו והוא בא להוציאם בידם, כמו שפסקנו בשער כ"א שהקדמנו.
הענין החמישי לוה שלוה וכתב בשטרו דאקנה ומת הלוה ולא הניח נכסים אך לימים מת מורישו וירשו בנו ונמצאו שאלו הנכסים לא הוחזקו בידו של לוה מעולם אך ממון הראוי לבא לו הוא ומחמתו ומכחו זכה בהן. בזה כתב ה"ר אשר ז"ל שב"ח גובה מאותן נכסים מן הבן. וזהו מה שכתב, גרסינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] בן הבן מוציא מן הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות וכו'. ובמסקנא מקשינן ולענין דינא לא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך וכו', מאי לאו יורשי האב בניה והם אומרים הבן מת ראשון ומאבוה דאבונא קא יריתנא, ש"מ דלענין דינא אמרינן תחת אבותיך וכו', ומשנינן לה מאי יורשי האב אחי וכו', כלומר לעולם תחת אבותיך יהיו בניך [בברכה כתיב אבל לענין דינא לא אמרינן, ואי איכא בן הבן לא מצי למימר לב"ח הבן מת ראשון ומכח דאבוה דאבונא קא יריתנא, דתחתיך יהיו בניך אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך] לא אמרינן, ולעולם אפילו מת הבן ראשון גובה ב"ח ממה שיורשים מאבי האב, שלא מצינו בכל התלמוד ב"ח אינו נוטל בראוי, דלעולם ב"ח נוטל בראוי כזה, דלא קנו יתמי כי אם מכח אבוה דאבוה, ומאי יורשי האב אחי שהם ודאי באים מכח אב ולא בכח (האם) [האח], ואם הבן מת ראשון הן אינן יורשין מן האח כי אם מן האב, וכיון דמסקנא הכי מן בניה גובה מהן אפילו מת הבן ראשון דבע"ח נוטל בראוי כזה כבמוחזק. וכן הוא הפסק שלא כדברי הרב אלפאסי ז"ל, ע"כ. ואיכא מ"ד דלא גבי מיניה דבן הלוה מידי, דכיון שהן ראויין לא זכה בהן בעל חובו, ואע"פ שכתב לו דאקנה, שאין ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק. וכן כתב בספר הזכות [הרמב"ן ז"ל] שהוא מקובל מפירושי ר"ח שכשם שאין כתובה נגבית מן הראוי כך ב"ח אינו נוטל בראוי. ומשנה שלימה היא, דתנן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] נפל הבית עליו ועל אביו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח, יורשי האב אומרים הבן מת ראשון וכו'. ואתמר עלה מאן יורשי האב בני משום דאמרי במקום אב קאימנא, דשמעת מינה דאין ב"ח נוטל מנכסים שנפלו ללוה לאחר מיתתו משום דראוי הוא, ואע"ג דכתב ליה דאקנה, דהכי אוקמוה בגמ' התם, וכי מת הבן ראשון לא גבו שהרי לא קנה הוא מעולם. וכן מצינו מפורש בתוספתא ששנויה על זו המשנה שבסוף בכורות [פ"ו ה"ה] הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק, אבל נותן להן משדה החוזרת ביובל. פירוש, משדה שחוזרת לאביו ביובל. וזו היא הבריתא שהביאו בשלהי פרק השולח בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל. שמעינן מיהא בהדיא דב"ח ואפילו מלוה הכתובה בתורה כגון נזק וחצי נזק וכפל אין נוטלין בראוי כבמוחזק, ולא שנו בתוספתא כתובה לפי שהיא בכלל אלו. ובירושלמי פרק הנזקין [ה"א] מצינו מיטב שדהו ומיטב כרמו, שדהו פרט למטלטלין, כרמו פרט לראוי כמוחזק, ר' אליעזר אומר בשם ר' ניסא בשחפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאחר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו הנכסים לאותו הניזק, לפום כן צריך כרמו פרט לראוי כבמוחזק. כל אלו דברים ברורים שאין ב"ח ונזקין גובין בראוי כבמוחזק. וכששנו במשנת בכורות אשה בכתובתה ולא קתני ב"ח משום שבח שבקיה, וזהו שפירשו שם בגמ' והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח, א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן זה היא מקולי כתובה, אבל ראוי לא הוקשה להם ולא פרשו בו כלום, לפי שהוא דין השוה לכל השיעבוד שבעולם. גם כתב שאע"פ שאינו גובה בראוי גובה הוא במלוה, כדאמרינן יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם ב"ח חוזר וגובה אותן מהן, והטעם לפי שאין מלוה ראוי לגבי ב"ח משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן, כדמפורש בפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"א]. אלא שאם גבו מעות אין לו, דאפילו מטלטלין שבידו אין ב"ח גובה מן היורשין, לפיכך אמרו הגאונים דהאידנא מטלטלי דידהו משתעבדי ואפילו גבו מעות חוזר וגובה מהן. ואם תשאל והא שעבוד מטלטלין שעבודא דרבנן הוא ושעבודא דרבנן לא משוי מוחזק, כדאמרינן בפרק גט פשוט [ב"ק קע"ה ע"ב] גבו קרקע יש לו שעבודא דאוריתא, אלמא משום שעבוד דרבנן לא הוי מוחזק, וכל שכן בתקנת אחרונים, ה"מ לרבה אליבא דבני מערבא [ב"ב קכ"ה ע"ב] בבכורות דלא משוינן ליה כמאן דגבה אבל לרבי נתן כל שאלו בא לב"ד מוציאין מזה ונותנין לזה אמרינן ביה כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון משתעבדנא לב"ח דאבוהון, וכיון שכן גובה מן הלוה, וכן לכתובת אשה ששוין הן לענין ראוי ומוחזק, ע"כ. וכן כתבו בעלי התוספות [בכורות נ"א ע"ב] דב"ח וכתובת אשה גובין ממלות בעליהן. וזה לשונם, מ"מ יש להוכיח דאשה גובה ממלוה מההיא דהכותב [כתובות פ"ד ע"א]. והם האריכו להביא ולפרש בראיותיהן, ובסוף כתבו, וכן עמא דבר להגבות לנשים ממלות בעליהן. והרב בעל העיטור כתב לענין כתובה מלוה מוחזקת היא משום דר' נתן, ובכור שאני דמתנה קרייה רחמנא [ב"ב קכ"ד ע"א], ולהכי הוי ראויה מלוה דמה מתנה עד דאתא לידיה אף בכור עד דאתא לידיה. וכן דעת הרב אבן מגש ז"ל ופליג על רבינו חננאל והרב אלפסי ז"ל דאמרי ראוי הוא לכל מילי. והאידנא בתר דתקון רבנן בתראי [כתובה] ממטלטלין ליכא משום ראוי, ל"ש גבו יתומים קרקע בחוב אביהם ל"ש גבו מעות, דהוו להו מטלטלין שגבו כאלו גבאן אביהם בחייו. וכן נהגו לגבות כתובה ממלות בעליהן, ע"כ. ועל סברת רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל כתב ה"ר אשר ז"ל דאפילו למ"ד דכתובה אינה גובה מן הראוי ומן המלוה ושאר קולי דכתובה, ה"מ במנה מאתים אבל במה שהביאה לבעלה דינה כשאר מלוה שגובה מן השבח ומן הראוי.
הענין הששי לוה שלוה וכתב למלוה בשטר חובו שיגבנו ממטלטלין שקנה ושיקנה והקנם לו באגב והוברר הדבר שלוה והיו לו מטלטלין אלו בעת שלוה או שהוברר שלוה וקנה וחזר ולוה הוה, שפסקנו בשניהם שאם תפסם המאוחר שהראשון מוציאן מידו, אם מכרן האחרון שגבה אותן ולא הספיק הראשון לתובעו עד שהוציא המעות ואכלן והמטלטלין ההם שקנה ממנו הלוקח אינם עכשו בעין בידו מהו. ושאלתי ה"ר משה בר' נחמן והשיב לי [תשובה סימן ל"ט] נראה שזה שמכרה לאחרים אין למלוה עליו כלום, ואף אין לו על המעות שום שעבוד, אלא הרי השדה או המטלטלין הן המשועבדים לו ילך ויגבה אותם מן הלקוחות. אבל אני נתחדש לי דין זה שאם מכרם למי שאין אדם יכול להוציא ממנו שהוא חייב בדמיהן מפני שב"ח יטעון עליו מסרת מטלטלי המשועבדין לי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה, וה"ל כמזיק שעבודו של חברו, דקי"ל שהוא חייב, כדפסק הרב בפרק השולח [כ"ב ע"א] דדינא דגרמי הוא. וא"ת והא אמרינן התם [ב"ק מ"ה ע"א] לימא ליה אי (תרי) [אהדרתיה ניהליה] הוה מערקנא ליה לאגמא ולא מחייבינן ליה משום מזיק שיעבוד. וזה כבר פירשו בתוספות דההיא למ"ד מזיק שיעבודו של חבירו פטור הוא, א"נ דקא עביד הכי דרך הערמה בשאינו ידוע, הלכך אם גבה שני מטלטלין המשועבדין לראשון אגב קרקע ומכרן לגוי או למי שאינו ידוע ואי אפשר להוציאו ממנו לעולם חייב לשלם מדינא דגרמי לפי שהזיק שעבודו. אך אם הלוקח מצוי והמטלטלין מצויין אין למלוה על המוכר כלום ואין לו על המעות הללו שום שעבוד אלא השדה או המטלטלין הם המשעובדים לו ילך ויגבה מהם.
הענין השביעי אם גבה מלוה שני מעות בעין אע"פ שכתב הלוה למלוה ראשון אגב ואקנה זכה המאוחר שגבאן, דלעולם לא תמצא ענין מעות אלא בלוה וקנה שפסקנו שהתופסן זכה בהן אע"פ שהוא אחרון, דכיון שאלו באו ליד הלוה שאין בירור למעות מתי באו ליד הלוה מחזקינן להו כלוה ולוה וחזר וקנה, דלעולם אין בירור למעות בעדים מתי באו ביד הלוה, וכיון שתפס בהם זכה בהם, שהרי אין סימן למטבע ולא שום בירור שיוכלו עדים לומר אנו ראינו את אלו ביד הלוה וברור לנו שאלו הן, והלכך אע"פ שהמטבע נקנה באגב מ"מ חזר דינו כלוה ולוה וחזר וקנה שזכה בהם מי שקדם ותפסם מיהו אם יכול להתברר הדבר בעדים זכה הראשון והכל לפי מראית הדיין.
הענין השמיני אם ראובן לוה משמעון ואין לו נכסים רק שטרי חובות שיש לו על אחרים ובא המלוה שהלוהו לגבות בחובו, זה פשוט אצלנו דלא מבעיא אי כתוב בשטרא דעבד ראובן לשמעון דאקנה ומטלטלי אגב [מקרקעי] וכל חוב ופקדון שימצא לו שיגבה חובו ממנו, שבכל אלו הלשונות נכלל שעבודן והקנאתן של שטרי חובותיו וגבי מינייהו, אלא אפילו לא כתב ליה כלל מהני לישני [והלוה לא מכרן ולא נתנן ולא הורישן, בודאי יבא שמעון ויגבה מהן ואין צריך לו מהן כתיבה ומסירה ולא הקנאה שכיון] ששעבד לו כל נכסיו ושעבודא דאוריתא כי היכי דמשתעבדי ליה לראובן משתעבדי לשמעון המלוה שלו מדרבי נתן. ואע"ג דלוקח שטר זה צריך הקנאה מעולה, בהא שאינו הקנאה כי אם של שעבוד עדיפא ליה, מדרבי נתן מפיק ולא בתורת הקנאה וזכיה אחרת, אלא שאנו אומרים כל דבר שהוא יכול לתבוע ולהוציא על עצמו כך יש לב"ח שחזר ידו כידו, ואף מן היורשין למאן דס"ל דלוה וקנה והוריש ולא כתב לו דאקנה מפיק מיורשיו האי נמי גבי מינייהו. ואיכא דפליג היכא דהוריש ולא כתב לו דאקנה. כל זה פשוט בעינינו, ואין צ"ל אם שטרו שעשה לו הלוה לראובן מוקדם לשטר מלוה שעשה ראובן לשמעון דה"ל כקנה ולוה דמשתעבד, אלא אף יהיה מאוחר וה"ל לוה וקנה נמי משתעבד, אחר שמוצאן ביד הלוה שלו או ביד יורשיו, לסברא הנזכרת. ואפילו קנה נכסים לוה של ראובן שרוצה שמעון לגבותן ממנו אחר שלוה ראובן משמעון הכי נמי דיינינן שגובה מהן מדרבי נתן ומשתעבד לתרוייהו. אך יש ספק בדבר אם מכרן או נתנן מהו בין שעשו אותה מכירה או אותה מתנה ראובן או הלוה מראובן מהו, בודאי נראה שאז צריך שיהיה כתוב בשטר שמעון ובשטר ראובן מטלטלי אגב מקרקעי ואקנה ולשון וכל חוב ופקדון שימצא לו שיהא משועבד לחוב זה, ואז טורפן מהן, דה"ל כלוה ולוה וקנה ומכר דלקמא משתעבד אי אית ליה מטלטלי אגב מקרקעי ואקנה, שהשטרות נכללות בכלל מטלטלי ונקנין באגב ויש להן דין קדימה, ועוד שנשתעבדו אצל ראובן המוקדם מדרבי נתן. וכן אם הם שני מלוין שהלוו לראובן ובאין כאחד לגבות משטרי חובות שהלוה ראובן לאחרים, רואים אם ראובן הלוה הממון בשטר אחר הלואת שניהם ה"ל לוה ולוה וחזר וקנה דיחלוקו אי אתו כי הדדי למתבעינהו. ואם תפס האחרון בתפיסתו. ואם חובות של ראובן הלוה אותם קודם שלוה משניהם או קודם שלוה מן האחרון, וכתב לראשון מטלטלי אגב מקרקעי, אע"פ שהשטרות הן מטלטלין, כיון שהקנם ושעבדם לו באגב יש לו קדימה וקמא זכה. גם יש לעיין אם הלוה של ראובן יש לו קרקע ולראובן אין לו כי אם זה השטר חוב, אם צריך להקנאת הש"ח לשמעון מטלטלי אגב מקרקעי, מי אמרינן הואיל ועל הקרקע שעבודו בלא אגב יש לו קול ויש לו קדימה ומוציאין ממנו מדר' נתן, או דילמא כיון דשטרא סדנא דחוב הוא דיינינן ליה כהקנאת מטלטל וצריך אגב, זה צריך עיון. ומסתברא דמפיק מיניה מדרבי נתן.
<h2>דף צד.</h2>
ואחרי אשר פסקנו כי מלוה בשטר גובה ממשועבדים ומלוה ע"פ מבני חורין, ופסקנו כי המטלטלין פעמים יש להם טרפא ופעמים אין להם טרפא, ופסקנו כמו כן כי הנכסים שעתיד הלוה לקנותם יוכל לשעבדם או באגב או בלא אגב, יש לדעת לכמה ענינים נחלקין אלה, והם שמנה ענינין. הענין הראשון, לוה שלוה וכשבא המלוה לגבות את חובו מצא מטלטלין או קרקעות ביד הלוה הרי זה גובה מן הכל את חובו, בין מן הקרקעות בין מן המטלטלין, בין שהקנה לו ושעבדם באגב קרקע בין בלא אגב, בין שלוה והיו הקרקעות או המטלטלין ביד הלוה בעת שלוה בין שקנאם אחר מכן, ואע"פ שלא כתב לו בשטרו דאקנה, כדגרסינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] דאין צריך דאקנה כל זמן שהן ביד המלוה, וכדקא מתמה תלמודא ואמר מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ותו דמיניה שעבודא דאוריתא אף על המטלטלין, וכמו שפר"ש בפרק איזהו נשך [ס"ז ע"ב] דשעבודא דאוריתא מדין ערב, שהמלוה נשתעבדו לו נכסיו של לוה דבר תורה, ואף המטלטלין, שהרי תורה אמרה יבא שליח ב"ד ויטול את משכונו. ואם תובע את יורשיו אע"פ שדבר תורה אין פורעין אא"כ ירשו קרקעות שנשתעבדו למלוה מדין ערב דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה, אפילו [ול]הכי אין גובה כלום ממטלטלין שהניח להן אביהן, דמטלטלי לית בהו דין ערב, דלאו עלייהו סמך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן. וכן פר"ש באיזהו נשך [ס"ז ע"ב]. מיהו בתקנתא דבתראי גבי ממטלטלי שהניח להן אביהן הלכך במקום אב קיימי, ואין צריך להן אגב ואקנה וגובה מכולן כל זמן שהן בידן אע"פ שאביהם קנאם אחר שלוה. ואיכא דפליג ביורש וכדלעיל. וכתב ה"ר משה ז"ל [מלוה פי"א הי"א] שצריך שיכתוב בשטר החוב שיש לו לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין בין בחייו בין אחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנה, וכן נהגו במערב, וסייג גדול עשו בדבר זה שמא לא ידע הלוה בתקנה זו ונמצא ממון יתומים יוצא שלא כדין, שאין כח בתקנת אחרונים לחייב בה את היתומים.
הענין השני, לוה שלוה מראובן וידוע שהיו לו בעת ההלואה קרקעות או מטלטלין וכתב לו שיקנה מטלטליו אגב קרקעותיו, ואחר כך לוה מלוי ושעבד לו מטלטליו אגב מקרקעי, וקדם לוי שהוא אחרון ותפס אותן מטלטלין או קרקעות. בזה כך הדין, לא מבעיא בקרקע דמה שגבה לא גבה אלא אף המטלטלין בא ראובן וטורפן ומוציאן מיד לוי שהוא המאוחר ממנו, שחזרו המטלטלין כדין קרקע, כיון שהקנם ושעבדם לו בדין אגב, דקלא אית להו כיון שהקנם אגב קרקע, דכשם שיוצא קול לקרקע כך יוצא קול למטלטלין הנקנין עמו, הלכך כשם שאנו דנין בקרקע ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הכי נמי דינינן בהני מטלטלין דאקני ליה באגב, אחרי שהיו ידועים ללוה שהיו בידו בשעה שלוה הלואתו מראובן. וכדגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ד ע"ב] גבי פרה וטלית וליחוש דילמא מטלטלין אגב מקרקעי אקני ליה. ועל דרך זה פסק הרב אבן מגש והרב ר' משה ז"ל [מלוה פי"ח ה"ב] דקני להו ראשון ומפיק להו אפילו מן הלוקח, וה"ה אם גבאן ב"ח מאוחר דמפקינן מיניה ויהבינן להו לב"ח ראשון.
הענין השלישי לוה שלוה מראובן וכתב לו שעבוד חובו על קרקעותיו או מטלטלין באגב וכתב לו שמה שיקנה אחר מכן בין קרקעות בין מטלטלין יהיה משועבד לו באותו אגב, ואחר שלוה מראובן קנה מטלטלין או קרקעות וחזר ולוה מלוי וכתב לו אגב ואקני וקדם לוי ותפס בקרקעות או המטלטלין שקנה קודם שלוה ממנו, הרי הראשון בא ומוציאן ממנו אחר שידוע לנו שקודם שלוה מלוי קנאם לנכסים הללו. כדגרסינן [ב"ב מ"ד ע"ב] וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה דמשתעבד לקמא. ומשני כגון שלקחן ומכרן לאלתר. ומקשינן וליחוש דילמא דאקנה א"ל. אלמא היכא דכתב ליה דאקנה ואגב דטריף אפילו המטלטלין, ואפילו ממטלטלי ומקרקעי דקנה בתר הכי טריף. והוא דכתיב ביה דלא כאסמכתא ולא כטופסי דשטרי. וכן פסקו הרב ר' יוסף והרב ר' משה תלמידו ז"ל [מלוה פי"ח ה"ב] שתנאי שבממון תנאו קיים.
ענין הרביעי לוה מראובן ואח"כ לוה מלוי והוברר הדבר שאחר שלוה משניהם קנה קרקע או מטלטלין ונמצא שנשתעבדו לשני כמו לראשון. בזה כך דינם, אם כתב לראשון אגב ואקנה ולא כתב לשני כלום הראשון גובה, שהרי לו נשתעבדו או מזמן ראשון או מזמן קניה, לשני לא נשתעבדו כלל, דכל מאן דלא כתיב ליה אגב ואקנה לא טריף כלל אפילו למלוה מאוחר לקנייה. וכ"ש דלא מפיק משיעבודא דראשון. אבל כתב לשניהם אגב ואקני יחלוקו שאין אגב מועיל להיותו מוקדם למה שקנה אחר שלוה משניהם, דכי הדדי חל שעבודא דתרויהו. כדגרסינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] את"ל דאקנה משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה לקמא משתעבד או לבתרא, ואסיקנא והילכתא יחלוקו. ואם קדם אחד מהם ותפס, לא מיבעיא במטלטלין דמה שתפס תפס, אלא אפילו בקרקע פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה רפ"כ] כיון שזמן כולם שוה לגבי מה שקנה אחר הלואתו אם קדם אחד מהן וגבה מה שגבה גבה, דלא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בב"ח מאוחר שמבורר איחורו, אבל זה שלוה ולוה וחזר וקנה, וכן שני שטרות היוצאות ביום אחד, כיון שאין איחורו מבורר קנה וזכה בתפיסתו בין בקרקע בין במטלטלין, דלא איתמר בגמ' יחלוקו אלא [היכא] דאתו לקמן כי הדדי. וכן פסק ה"ר משה ז"ל. ובשער ששה וששים אנו עתידים לפרש על איזה דרך חולקין ביניהן. ודע והבן כי דין זה שפסקנו בענין לוה ולוה וחזר וקנה דיחלוקו אי אתו כהדדי ואי תפס חד מנייהו שזכה במה שתפס, ה"מ בשני לווין אבל לוה ושעבד לו נכסיו באקנה ואחר כך נשא אשה ושעבד לה נכסיו שקנה ושיקנה ואחר שלוה ונשא אשה קנה נכסים אחר מיכן או נשא ולוה ואחר כך קנה, כיון דלית בהו דינא דקדימה לחד מניהו, דהא קנה נכסים אלו אחר שניהם, או ששניהם, הכתובה ושטר ההלואה, יוצאין כאחד, הואיל ושעבודם בא כאחד ולית בההיא ארעא דשבק מיתנא או בהני מטלטלי או מעות דשבק להו אלא שיעורא דחד מיניהו, אע"ג דתקון רבנן בתראי דשקלא איתתא ממטלטלין, אפילו הכי לאיתתא לא פרעינן מנהון כלום ולב"ח יהבינן את חובו והאשה הולכת בלא כלום. כדגרסינן בכתובות פרק הכותב [פ"ו ע"א] אמר אמימר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא כדי כתובתה ואית ליה זוזי כשיעור החוב, לב"ח מסלקנא בזוזי ולאתתא בארעא, ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד לב"ח יהבינן לאתתא לא יהבינן, דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. וכתב ה"ר יצחק ז"ל בהלכות שמעינן מיהא דאמימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו, כגון מטלטלין בזמן הזה, וליכא אלא שיעורא דחד מניהו, לב"ח יהבינן לאיתתא לא יהבינן. והכין שדר רבינו האיי גאון ז"ל למר אברהם קאבאסי. ואיכא מ"ד דהא דאמימר ליתא אלא בששטר כתובה ושטר חוב שניהן יוצאין ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני, כדאמרינן [כתובות צ"ד ע"א] שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני, ואתא אמימר לאשמועינן דהיכא דחד מניהו ב"ח וחד מניהו כתובת אשה שודא דדייני בהא מילתא דלב"ח יהבינן לאתתא לא יהבינן, דיותר משהאיש וכו', אבל היכא דש"ח וכתובה כגון לוה ולוה ואחר כך קנה א"נ מטלטלין בזמן הזה דקי"ל חולקין לא אמרינן בכי האי מילתא לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן, דהא לאו שודא דדייני הוא, הלכך כתובה ושטר חוב נמי חולקין כב"ח.
והאי מימרא לא מימרא מעליא הוא, חדא דלא אמרינן בגמרא דזמנם ביום אחד אלא סתמא קתני האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב, למימרא דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן. ועוד דהאי דאמר שמואל בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני דקא גמרי מינה לאו שטרי בעל חוב נינהו אלא שטרי קרקעות נינהו, כגון מעשה דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דמפרש לקמיה [כתובות צ"ד ע"ב], אבל בשטרי הלואות והודאות לא קאמר שמואל שודא דדייני, דהא תנן [שם צ"ג ע"ב] היו כולן יוצאות שעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. וליכא למימר דשמואל פליג אמתניתין, דאם איתא דפליג אמתניתין אדמותבינן עליה מבריתא דקתני שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין ופריק הא מני ר' מאיר היא דאמר עידי חתימה כרתי, לותביה ממתניתין, אלא ודאי שמעינן דלא פליג שמואל אמתניתין אלא דשמואל לחוד ודמתניתין לחוד. ואע"ג דחזינן בירושלמי [כתובות פ"י ה"ד] דקא קשו ביה על שמואל וקאמר הכי מתניתין פליגא על שמואל מי שהיה נשוי ב' נשים ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ולא תנן שודא דדייני, אגמרא דידן סמכינן, ומדלא חזינא לגמרא [דילן] דאקשי מינה לשמואל שמעינן דלית הא פליגא עליה. ולגמרא דבני מערבא דסבר מתניתין פליגא אדשמואל מסתברא לן דהלכתא כרב ס"ל דקיימא (לן) מתני' כוותיה, וממילא הדרי תרי גמרי לחד טעמא דבהודאות והלואות חולקין. ומסתיעא נמי הדין סברא מיהא דגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר, ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד דשמואל אמר שודא ורב אמר חולקין, ושנינן התם ליכא למיקם עלה דמלתא הכא איכא למיקם עלה דמילתא, והדרינן ואקשינן ומ"ש מיהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו, ושנינן התם איכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר הכא אי דמר לאו דמר. מדקא משני הכא בדאיכא דררא דממונא למר ולא קא משני בשני שטרות היוצאין ביום אחד, אלא קא משנינן דליכא למיקם עלה דמילתא, שמעינן דשני שטרות היוצאין ביום אחד דאמר שמואל שודא דדייני ליכא דררא דממונא למר ולמר אלא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר, כעין זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, ומש"ה קא משנינן בדליכא למיקם עלה דמילתא ולא קא משנינן בדאיכא דררא דממונא. הרי איפשיטא לך דשני שטרות שיוצאין ביום אחד דדיינינן ביה שודא דדייני ליתיה בשטרי הודאות והלואות אלא קרקעות בלבד, דאי איתה בשטרי הודאות והלואות הא איכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר. ועוד אי לאו דשני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין לא הוה נמי לוה ולוה ואח"כ קנה חולקין, דהיינו טעמא דלוה ולוה ואח"כ קנה חולקין משום דשיעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא אתי, והם הכי נמי בששניהם יוצאין ביום אחד שיעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא אתו, מש"ה תנן היו כולן יוצאין בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקין בשוה, וחד יומא באתרא דלא כתבי שעות כחדא שעתא באתרא דכתבי שעות דמי, הלכך תרויהו חדא טעמא נינהו וחד דינא הוא וליכא שינויא בינייהו. וכבר איבטיל ליה ההיא סברא וליכא למסמך עלה. הלכך בין ששטר כתובה וחוב יוצאין כאחד בין ששניהם כעין לוה ולוה ואח"כ קנה בין מטלטלין בזמן הזה, הואיל ושיעבודא דידהו בהדי הדדי קא אתו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו אי ליכא אלא מאי דשקיל חדא מיניהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ע"כ כתב הרב בהלכותיו.
ואיכא מ"ד דדוקא אנן לא יהבינן לאתתא אבל אי תפסה קרקעות או מטלטלין או מעות שקנה אחר שלוה ונשא או נשא ולוה זכתה בתפיסתה ומפסיד בעל חוב. וכדפסקינן בלוה ולוה וחזר וקנה דיחלוקו כי אתו כי הדדי, וכי תפס חד מנהון זכה בתפיסתו. ואע"ג דכתיב בשטרא דלוה אגב ואקנה ותפסה איהי מה שתפסה תפסה, דלגבי מה שקנה אחר שלוה או נשא ולוה אין אגב מועיל כלום ואפילו בדאקנה, משום דכי הדדי חייל ואתי שעבודא דתרויהו. ואיכא מ"ד דלא מהניא לה תפיסתה ומפקינן מינה, דמקולי כתובה שאנו כאן, דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. והא עדיפא לן. וכל זה שפסקנו שהורע כח האשה כנגד בעל חוב לא נדון דין זה אלא בעקר כתובה ותוספת שלה, אבל במה שהביאה היא משלה דינה כשאר בעל חוב. וכן פסקו חכמי לוניל ז"ל בפסקיהם ובכללם הרב ר' אשר ז"ל. ומסתברא שכל מקום שאנו דנין בזה יחלוקו או שזכה הראשון או שנוטלן ב"ח ותפסיד האשה, בכל אלו הנוטל והזוכה בנכסים ישבע תחלה למי שמפסידן שאינו פרוע מחובו, ואף [ש]יש נאמנות בשטרו לדעת הרב אלפסי ז"ל [כתובות מ"ז ע"ב בדפי הרי"ף] שפסק דלא מהני נאמנות היכא שחב לאחרים, הלכך נשבעין תחלה ונוטלין כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים שלא יפרע אלא בשבועה, דהא הני נכסי משועבדין היו לאלה כמותו והוא בא להוציאם בידם, כמו שפסקנו בשער כ"א שהקדמנו.
הענין החמישי לוה שלוה וכתב בשטרו דאקנה ומת הלוה ולא הניח נכסים אך לימים מת מורישו וירשו בנו ונמצאו שאלו הנכסים לא הוחזקו בידו של לוה מעולם אך ממון הראוי לבא לו הוא ומחמתו ומכחו זכה בהן. בזה כתב ה"ר אשר ז"ל שב"ח גובה מאותן נכסים מן הבן. וזהו מה שכתב, גרסינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] בן הבן מוציא מן הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות וכו'. ובמסקנא מקשינן ולענין דינא לא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך וכו', מאי לאו יורשי האב בניה והם אומרים הבן מת ראשון ומאבוה דאבונא קא יריתנא, ש"מ דלענין דינא אמרינן תחת אבותיך וכו', ומשנינן לה מאי יורשי האב אחי וכו', כלומר לעולם תחת אבותיך יהיו בניך [בברכה כתיב אבל לענין דינא לא אמרינן, ואי איכא בן הבן לא מצי למימר לב"ח הבן מת ראשון ומכח דאבוה דאבונא קא יריתנא, דתחתיך יהיו בניך אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך] לא אמרינן, ולעולם אפילו מת הבן ראשון גובה ב"ח ממה שיורשים מאבי האב, שלא מצינו בכל התלמוד ב"ח אינו נוטל בראוי, דלעולם ב"ח נוטל בראוי כזה, דלא קנו יתמי כי אם מכח אבוה דאבוה, ומאי יורשי האב אחי שהם ודאי באים מכח אב ולא בכח (האם) [האח], ואם הבן מת ראשון הן אינן יורשין מן האח כי אם מן האב, וכיון דמסקנא הכי מן בניה גובה מהן אפילו מת הבן ראשון דבע"ח נוטל בראוי כזה כבמוחזק. וכן הוא הפסק שלא כדברי הרב אלפאסי ז"ל, ע"כ. ואיכא מ"ד דלא גבי מיניה דבן הלוה מידי, דכיון שהן ראויין לא זכה בהן בעל חובו, ואע"פ שכתב לו דאקנה, שאין ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק. וכן כתב בספר הזכות [הרמב"ן ז"ל] שהוא מקובל מפירושי ר"ח שכשם שאין כתובה נגבית מן הראוי כך ב"ח אינו נוטל בראוי. ומשנה שלימה היא, דתנן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] נפל הבית עליו ועל אביו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח, יורשי האב אומרים הבן מת ראשון וכו'. ואתמר עלה מאן יורשי האב בני משום דאמרי במקום אב קאימנא, דשמעת מינה דאין ב"ח נוטל מנכסים שנפלו ללוה לאחר מיתתו משום דראוי הוא, ואע"ג דכתב ליה דאקנה, דהכי אוקמוה בגמ' התם, וכי מת הבן ראשון לא גבו שהרי לא קנה הוא מעולם. וכן מצינו מפורש בתוספתא ששנויה על זו המשנה שבסוף בכורות [פ"ו ה"ה] הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק, אבל נותן להן משדה החוזרת ביובל. פירוש, משדה שחוזרת לאביו ביובל. וזו היא הבריתא שהביאו בשלהי פרק השולח בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל. שמעינן מיהא בהדיא דב"ח ואפילו מלוה הכתובה בתורה כגון נזק וחצי נזק וכפל אין נוטלין בראוי כבמוחזק, ולא שנו בתוספתא כתובה לפי שהיא בכלל אלו. ובירושלמי פרק הנזקין [ה"א] מצינו מיטב שדהו ומיטב כרמו, שדהו פרט למטלטלין, כרמו פרט לראוי כמוחזק, ר' אליעזר אומר בשם ר' ניסא בשחפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאחר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו הנכסים לאותו הניזק, לפום כן צריך כרמו פרט לראוי כבמוחזק. כל אלו דברים ברורים שאין ב"ח ונזקין גובין בראוי כבמוחזק. וכששנו במשנת בכורות אשה בכתובתה ולא קתני ב"ח משום שבח שבקיה, וזהו שפירשו שם בגמ' והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח, א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן זה היא מקולי כתובה, אבל ראוי לא הוקשה להם ולא פרשו בו כלום, לפי שהוא דין השוה לכל השיעבוד שבעולם. גם כתב שאע"פ שאינו גובה בראוי גובה הוא במלוה, כדאמרינן יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם ב"ח חוזר וגובה אותן מהן, והטעם לפי שאין מלוה ראוי לגבי ב"ח משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן, כדמפורש בפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"א]. אלא שאם גבו מעות אין לו, דאפילו מטלטלין שבידו אין ב"ח גובה מן היורשין, לפיכך אמרו הגאונים דהאידנא מטלטלי דידהו משתעבדי ואפילו גבו מעות חוזר וגובה מהן. ואם תשאל והא שעבוד מטלטלין שעבודא דרבנן הוא ושעבודא דרבנן לא משוי מוחזק, כדאמרינן בפרק גט פשוט [ב"ק קע"ה ע"ב] גבו קרקע יש לו שעבודא דאוריתא, אלמא משום שעבוד דרבנן לא הוי מוחזק, וכל שכן בתקנת אחרונים, ה"מ לרבה אליבא דבני מערבא [ב"ב קכ"ה ע"ב] בבכורות דלא משוינן ליה כמאן דגבה אבל לרבי נתן כל שאלו בא לב"ד מוציאין מזה ונותנין לזה אמרינן ביה כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון משתעבדנא לב"ח דאבוהון, וכיון שכן גובה מן הלוה, וכן לכתובת אשה ששוין הן לענין ראוי ומוחזק, ע"כ. וכן כתבו בעלי התוספות [בכורות נ"א ע"ב] דב"ח וכתובת אשה גובין ממלות בעליהן. וזה לשונם, מ"מ יש להוכיח דאשה גובה ממלוה מההיא דהכותב [כתובות פ"ד ע"א]. והם האריכו להביא ולפרש בראיותיהן, ובסוף כתבו, וכן עמא דבר להגבות לנשים ממלות בעליהן. והרב בעל העיטור כתב לענין כתובה מלוה מוחזקת היא משום דר' נתן, ובכור שאני דמתנה קרייה רחמנא [ב"ב קכ"ד ע"א], ולהכי הוי ראויה מלוה דמה מתנה עד דאתא לידיה אף בכור עד דאתא לידיה. וכן דעת הרב אבן מגש ז"ל ופליג על רבינו חננאל והרב אלפסי ז"ל דאמרי ראוי הוא לכל מילי. והאידנא בתר דתקון רבנן בתראי [כתובה] ממטלטלין ליכא משום ראוי, ל"ש גבו יתומים קרקע בחוב אביהם ל"ש גבו מעות, דהוו להו מטלטלין שגבו כאלו גבאן אביהם בחייו. וכן נהגו לגבות כתובה ממלות בעליהן, ע"כ. ועל סברת רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל כתב ה"ר אשר ז"ל דאפילו למ"ד דכתובה אינה גובה מן הראוי ומן המלוה ושאר קולי דכתובה, ה"מ במנה מאתים אבל במה שהביאה לבעלה דינה כשאר מלוה שגובה מן השבח ומן הראוי.
הענין הששי לוה שלוה וכתב למלוה בשטר חובו שיגבנו ממטלטלין שקנה ושיקנה והקנם לו באגב והוברר הדבר שלוה והיו לו מטלטלין אלו בעת שלוה או שהוברר שלוה וקנה וחזר ולוה הוה, שפסקנו בשניהם שאם תפסם המאוחר שהראשון מוציאן מידו, אם מכרן האחרון שגבה אותן ולא הספיק הראשון לתובעו עד שהוציא המעות ואכלן והמטלטלין ההם שקנה ממנו הלוקח אינם עכשו בעין בידו מהו. ושאלתי ה"ר משה בר' נחמן והשיב לי [תשובה סימן ל"ט] נראה שזה שמכרה לאחרים אין למלוה עליו כלום, ואף אין לו על המעות שום שעבוד, אלא הרי השדה או המטלטלין הן המשועבדים לו ילך ויגבה אותם מן הלקוחות. אבל אני נתחדש לי דין זה שאם מכרם למי שאין אדם יכול להוציא ממנו שהוא חייב בדמיהן מפני שב"ח יטעון עליו מסרת מטלטלי המשועבדין לי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה, וה"ל כמזיק שעבודו של חברו, דקי"ל שהוא חייב, כדפסק הרב בפרק השולח [כ"ב ע"א] דדינא דגרמי הוא. וא"ת והא אמרינן התם [ב"ק מ"ה ע"א] לימא ליה אי (תרי) [אהדרתיה ניהליה] הוה מערקנא ליה לאגמא ולא מחייבינן ליה משום מזיק שיעבוד. וזה כבר פירשו בתוספות דההיא למ"ד מזיק שיעבודו של חבירו פטור הוא, א"נ דקא עביד הכי דרך הערמה בשאינו ידוע, הלכך אם גבה שני מטלטלין המשועבדין לראשון אגב קרקע ומכרן לגוי או למי שאינו ידוע ואי אפשר להוציאו ממנו לעולם חייב לשלם מדינא דגרמי לפי שהזיק שעבודו. אך אם הלוקח מצוי והמטלטלין מצויין אין למלוה על המוכר כלום ואין לו על המעות הללו שום שעבוד אלא השדה או המטלטלין הם המשעובדים לו ילך ויגבה מהם.
הענין השביעי אם גבה מלוה שני מעות בעין אע"פ שכתב הלוה למלוה ראשון אגב ואקנה זכה המאוחר שגבאן, דלעולם לא תמצא ענין מעות אלא בלוה וקנה שפסקנו שהתופסן זכה בהן אע"פ שהוא אחרון, דכיון שאלו באו ליד הלוה שאין בירור למעות מתי באו ליד הלוה מחזקינן להו כלוה ולוה וחזר וקנה, דלעולם אין בירור למעות בעדים מתי באו ביד הלוה, וכיון שתפס בהם זכה בהם, שהרי אין סימן למטבע ולא שום בירור שיוכלו עדים לומר אנו ראינו את אלו ביד הלוה וברור לנו שאלו הן, והלכך אע"פ שהמטבע נקנה באגב מ"מ חזר דינו כלוה ולוה וחזר וקנה שזכה בהם מי שקדם ותפסם מיהו אם יכול להתברר הדבר בעדים זכה הראשון והכל לפי מראית הדיין.
הענין השמיני אם ראובן לוה משמעון ואין לו נכסים רק שטרי חובות שיש לו על אחרים ובא המלוה שהלוהו לגבות בחובו, זה פשוט אצלנו דלא מבעיא אי כתוב בשטרא דעבד ראובן לשמעון דאקנה ומטלטלי אגב [מקרקעי] וכל חוב ופקדון שימצא לו שיגבה חובו ממנו, שבכל אלו הלשונות נכלל שעבודן והקנאתן של שטרי חובותיו וגבי מינייהו, אלא אפילו לא כתב ליה כלל מהני לישני [והלוה לא מכרן ולא נתנן ולא הורישן, בודאי יבא שמעון ויגבה מהן ואין צריך לו מהן כתיבה ומסירה ולא הקנאה שכיון] ששעבד לו כל נכסיו ושעבודא דאוריתא כי היכי דמשתעבדי ליה לראובן משתעבדי לשמעון המלוה שלו מדרבי נתן. ואע"ג דלוקח שטר זה צריך הקנאה מעולה, בהא שאינו הקנאה כי אם של שעבוד עדיפא ליה, מדרבי נתן מפיק ולא בתורת הקנאה וזכיה אחרת, אלא שאנו אומרים כל דבר שהוא יכול לתבוע ולהוציא על עצמו כך יש לב"ח שחזר ידו כידו, ואף מן היורשין למאן דס"ל דלוה וקנה והוריש ולא כתב לו דאקנה מפיק מיורשיו האי נמי גבי מינייהו. ואיכא דפליג היכא דהוריש ולא כתב לו דאקנה. כל זה פשוט בעינינו, ואין צ"ל אם שטרו שעשה לו הלוה לראובן מוקדם לשטר מלוה שעשה ראובן לשמעון דה"ל כקנה ולוה דמשתעבד, אלא אף יהיה מאוחר וה"ל לוה וקנה נמי משתעבד, אחר שמוצאן ביד הלוה שלו או ביד יורשיו, לסברא הנזכרת. ואפילו קנה נכסים לוה של ראובן שרוצה שמעון לגבותן ממנו אחר שלוה ראובן משמעון הכי נמי דיינינן שגובה מהן מדרבי נתן ומשתעבד לתרוייהו. אך יש ספק בדבר אם מכרן או נתנן מהו בין שעשו אותה מכירה או אותה מתנה ראובן או הלוה מראובן מהו, בודאי נראה שאז צריך שיהיה כתוב בשטר שמעון ובשטר ראובן מטלטלי אגב מקרקעי ואקנה ולשון וכל חוב ופקדון שימצא לו שיהא משועבד לחוב זה, ואז טורפן מהן, דה"ל כלוה ולוה וקנה ומכר דלקמא משתעבד אי אית ליה מטלטלי אגב מקרקעי ואקנה, שהשטרות נכללות בכלל מטלטלי ונקנין באגב ויש להן דין קדימה, ועוד שנשתעבדו אצל ראובן המוקדם מדרבי נתן. וכן אם הם שני מלוין שהלוו לראובן ובאין כאחד לגבות משטרי חובות שהלוה ראובן לאחרים, רואים אם ראובן הלוה הממון בשטר אחר הלואת שניהם ה"ל לוה ולוה וחזר וקנה דיחלוקו אי אתו כי הדדי למתבעינהו. ואם תפס האחרון בתפיסתו. ואם חובות של ראובן הלוה אותם קודם שלוה משניהם או קודם שלוה מן האחרון, וכתב לראשון מטלטלי אגב מקרקעי, אע"פ שהשטרות הן מטלטלין, כיון שהקנם ושעבדם לו באגב יש לו קדימה וקמא זכה. גם יש לעיין אם הלוה של ראובן יש לו קרקע ולראובן אין לו כי אם זה השטר חוב, אם צריך להקנאת הש"ח לשמעון מטלטלי אגב מקרקעי, מי אמרינן הואיל ועל הקרקע שעבודו בלא אגב יש לו קול ויש לו קדימה ומוציאין ממנו מדר' נתן, או דילמא כיון דשטרא סדנא דחוב הוא דיינינן ליה כהקנאת מטלטל וצריך אגב, זה צריך עיון. ומסתברא דמפיק מיניה מדרבי נתן.
<h2>דף קא:</h2>
ויש לברר בת לוה שירשה אביה שעמדה ונשאת ולוה אביה מלוה בשטר אך אין כתוב בו דאקנה מהו שיטרוף ממנה ומבעלה מה שקנה אביה אחר הלואתו. והא לא איסתפקא לן אלא למאן דפסיק דלוה והוריש משתעבד. ע"ז גרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"א] ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי, ואסיקנא דלוקח הוי ומלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות. הלכך בת זו לא מיבעיא למ"ד דקנה והוריש שלא משתעבד דלא טריף מנייהו מלוה מידי, אלא אפילו למ"ד לוה וקנה והוריש משתעבד הכא ליכא דפליג דהוה ליה כלוה וקנה ומכר דלא משתעבד לגבי לקוחות בלא דאקנה, דלגבי בעל ה"ל כמלוה ע"פ דלא גבי מלקוחות. ואע"פ שהבת שהיא יורשת היא המוכרת כשנשאת לבעלה אפילו הכי לא מצי טריף לוקח מן הבעל. וכדאיתא בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ט ע"א] דקתני האחין ששעבדו מהו, ואסיקנא מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, אלמא דלגבי פרנסה דאיתנהו לבנות כשאר בעלי חוב בשטר טריף, לגבי מזונות דשויה כמלוה ע"פ וכדתנן [גיטין רפ"ה] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים הכי נמי כיון דלגבי יורשים כמלוה ע"פ הוא לא טריף מלקוחות, ואפילו מלקוחות דידהו, דכי היכי דאב שלוה ומשתעבד כל מאי דקנה כל היכא דאיתיה גביה וכי קא זבין להו לא טריף מלוקח דידיה, יורשים נמי אפילו למ"ד דלוה וקנה והוריש משתעבד בלא דאקנה מ"מ לא טריף מלקוחות דידהו, והאי בת נמי כיון דנשאת ושויה לבעלה כלוקח לא טריף מידי. והיכא דיהיב מתנה לחבריה ממה שקנה וממה שיקנה הרי הוא פשוט שלא זכה במה שיקנה, שאין אדם מקנה מה שאינו ברשותו. וכדאיתא בתוספתא [כתובות פ"ח ה"ו] הכותב נכסיו לבנו וחזר וקנה נכסים אחר מכן אף שכתב לו שאקנה כל שלא היה לו בעת המתנה הראשונה הרי הוא של יורשין. אך יש לברר אם קבל אחריות להעמיד מתנת מה שיקנה בידו אם מהני ליה. ומסתברא דלא מהני, דכיון שלא חלה המתנה גם כן לא יחול שעבוד האחריות ממנה, דאיתא כההיא דקדושין [ח' ע"ב] דאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן. וכן מצוי בתשובת הרב אלפסי ז"ל. אבל אם נתן או מכר לו קרקע שלא באחריות ובאותו אחריות שעבד לו נכסים שקנה ומה שאקנה לסלק מעליו כל עורר שיבא על השדה שנתן לו, בזה השוו המורים דלכל שעבוד מהני מה שאקנה ומוציאין מיד הלקוחות. וזה מה שכתב לי בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל [תשובה סימן ל"ח] הנותן או המוכר מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה בידו ואם לאו גובה מהם מדין אחריות, והוא שכתב דאקנה באחריות, וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן, שיכול אדם לחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר [כתובות ק"א ע"ב], וזהו אחריות כל המתנות, וכל שכן בקנין ודאקנה בכל דין חיוב ממון משתעבד הוא. מ"מ יש לדון אם מכר אותן לאחר שלא יגבה מהן לפי שאינן קצובין. ומיהו אם קנו מידו לא בעינן קצבה, דהכי אסיקנא בפרק הניזקין [נ"א ע"א]. אבל מיניה גובה הוא בכל ענין, אלא שיש לחוש בדבר לדעת האומר [רמב"ם מכירה פי"א הט"ז] שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ויפטר לדעתם, שהרי אינו ידוע מה שיקנה והלכך לא גמר ומשעבד נפשיה בחוב דלא ידע בכמה, אבל אנו אין דעתינו שוה עמהם, ע"כ. והיכא דהוו שני מלוין שהוציאו שטריהן על נכסי הלוה ואין כתוב בהן דאקנה וטען האחד כי קנה ולוה ממנו היה והשני אומר לא כי אלא לוה ולוה משנינו וחזר וקנה היה, ושניהם באין לירד בנכסי הלוה, אם יתברר כדברי הראשון שקנה ולוה אין ספק שזכה הוא והפסיד השני, שהרי הוא מוקדם ממנו ונכנסו תחת שעבודו הואיל והיו קנויים לו בעת הלואתו, ואם לא יוכל לברר טענתו, המחצה שמודה לו יקבל המלוה הראשון. ואידך פלגא, איכא מ"ד דה"ל כזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דאוקי לה ר"ש [ב"ב ל"ד ע"ב] שאף בקרקעות נדון כרב נחמן דכל דאלים גבר. ומסתברא שמעמידין הנכסים ביד הראשון שנאמר שלו ושל אבותיו היו מעולם של הלוה הזה, אא"כ ידוע שקנאם דהתם חולקין. וכן הסכים בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל.
